ביקור במוזיאון והרהור על הזמן האבוד

סוף סוף ביקרתי במוזיאון ישראל המחודש. התוצאה של השיפוץ נהדרת, לא מתלהמת ונותנת כבוד ליצירות האומנות. התכנון האדריכלי של האזור החדש מתכתב יפה עם החלק הישן ומצליח לשמור על הייחוד הארכיטקטוני שהקנה לו אל מנספלד.  למרות מזג האויר הערפילי ואולי בגללו, הסיור בגן הפסלים המעוצב עם נגיעות יפניות המשתלבות בנוף הירושלמי השלים את ההנאה מהמוזיאון.

נעבור למוצגים עצמם. התעמקתי בשתיים מהתערוכות במוזיאון: פנס הקסם, אוסף הרכישות החדשות של אמנות עכשיווית, ובדווקא – אומני אוונגרד יהודים מרומניה. משתיהן נהניתי הנאה מרובה. בתערוכת פנס הקסם אני רוצה לציין את העבודה של אדריאן פאצ'י: באמצעות מראה. זוהי יצירת וידיאו שבאמצעותה פאצ'י מצליח להמחיש את האשליה השבירה של ראייתנו את העולם, או אולי את השבירות של עולם הילדות ויחסי הגומלין בין ההשתקפות הפסיבית שלנו בעולם וההקרנה האקטיבית שלנו על העולם. בתערוכת האומנים הרומנים היהודים הופתעתי לגלות שדווקא ברומניה היה ריכוז  של מספר ציירים יהודים מרשימים שאת כולם, מלבד מרסל ינקו, לא הכרתי.

ולמה הזמן האבוד?

בעודי מסיירת בתערוכה עלה בי ההרהור שלאחרונה מתרבים בתערוכות מיצגי הוידאו ומוצגים אלו יוצרים למבקר קושי מסוים להקיף את התערוכה ולהתרשם מעבודתו של האומן. עבודת וידאו קצרה יחסית אורכה כ 8-10 דקות ונצא כמובן מנקודות הנחה שיש משמעות לזמן במיצג וידאו ולכן, על מנת להתרשם מעבודה יש לצפות בה מתחילתה ועד סופה. נניח שבממוצע הצופה מגיע למוצג באמצע ההקרנה. גם אם נניח שהצופה יצפה ביצירה עד סופה, הרי שבדרך כלל הוא לא ישאר לצפות בקטע הראשון אותו החמיץ, וגם אם כן הצפיה תצא מהקשר. ולכן על מבקר המעוניין להתעמק בתערוכה המכילה מספר מיצגי וידאו לבלות זמן רב בתערוכה, מיגע, או לרפרף בין המוצגים ולצפות בחלקים שהוצאו מהקשרם, שיטחי ומתסכל.

נ.ב. האמת היא שנסעתי לירושליים להצטרף לפעילות של המשמר החברתי בכנסת ולהכנס לישיבת המליאה אבל הם לא היו שם אז ויתרתי

פינה באוש – הסרט

בהחלט מגיע לסרט הזה להיות הפוסט הראשון בבלוג לאחר שנה של העדרות. הסיבה להיעדרות וגם לחזרה בהמשך.

נתחיל בסרט.

בפתיח  של הסרט מציין וים ונדרס שהסרט הינו עבור פינה, ואכן ראוי להדגיש שהסרט אינו על פינה ועבודתה כי אם עבורה. הסרט הוא מחווה גדולה לכוהנת הגדולה של המחול המודרני. האהבה לפינה וליצירותיה משתקפת בכל אחד מרגעי הסרט, החל מבחירת הריקודים דרך הראיונות עם חברי הלהקה ועד לעיצוב התפאורה, התלבושות והרקע. אם זה בטבע, ברחובות העיר, בחדר או על הבמה האסתטיקה חוגגת. טכנולוגיית התלת-מימד מהווה מרכיב אומנותי מהותי. היא מאפשרת משחק בפרספקטיבות ומוסיפה לרקע עומק שספק אם אפשר להשיג בביצוע בימתי.

הראיונות עם חברי הלהקה מלמדים על להקה רב לאומית אשר חבריה רואים כזכות גדולה את ההשתייכות אליה. הם מעריצים את פינה באוש הערצה גדולה ומרגישים שהם חבים לה את התפתחותם האישית והמקצועית. אני מקנאה קינאה עזה באנשים שחווים חווית יצירה כזו.

אבל יותר מכל הריקודים… איזו כוריאוגרפיה! איזו עוצמה! איזה רגש! אכן מחווה ראויה לאחת הכוראוגרפיות והרקדניות הגדולות שפעלה כמעט חצי מאה.

ולמה חזרתי לכתוב בבלוג? בשנה האחרונה אני מעדכנת מדי פעם חויות שאני עוברת או נושאים מעוררים מחשבה בסטטוס קצר בפייסבוק. אני כותבת משפט או שניים ומרגישה ששחררתי איזה צורך בשיתוף. הפעם, חווית הצפייה בסרט היתה כה חזקה שהרגשתי שכניסה לאתר הסרט, לחיצה על כפתור הלייק, ואפילו הוספת האימרה הבנאלית " סרט אדיר" יגמדו את החוויה. למרות שסביר להניח שהרבה פחות אנשים יחשפו לפוסט בבלוג שלי, אני תמיד אוכל לחזור אליו לטעימות מחודשות. אז אולי יותר בשביל עצמי מאשר בשביל אחרים אני חושבת שאחזור לשתף את חוויותיי היותר משמעותיות בבלוג ולא בפייסבוק.

דילמת קרון הרכבת – דרך לבחון בעיות אתיות

מאמר מעניין ב – Prospect Magazine דן ב – Trolleyology, שיטת דיון פילוסופית באתיקה של עלות תועלת/תועלת כאשר חיי אדם מוטלים על המאזניים. השיטה מתבססת על ניסויים מחשבתיים המתארים תרחישים הסובבים סביב קרון רכבת הנוסע ללא שליטה באופן המסכן חיי אדם. בניסויים נדרש הנבדק לפעולה על מנת להציל חיי אדם, פעולה אשר גם היא תעלה בחיי אדם. להלן שתי הדוגמאות הבסיסיות:

• קרון רכבת שיצא משליטה שועט לעבר קבוצה של 5 אנשים הנמצאים על המסילה. בלחיצת כפתור באפשרותך להסיט את הפסים למסילה אחרת עליה נמצא אדם אחד. באופן זה ינצלו חיי חמשת האנשים בעלות חייו של האדם האחר. האם תעשה זאת?
• קרון רכבת שיצא משליטה שועט לעבר קבוצה של 5 אנשים הנמצאים על המסילה. אתה עומד על גשר מעל הפסים ולידך עומד אדם שמן. ביכולתך לדחוף את האדם השמן כך שהוא יעצור בגופו את הקרון וימות, אך חיי חמשת האנשים האחרים ינצלו. האם תעשה זאת?

מסתבר ש 90% מהנשאלים ענו בחיוב לדילמה הראשונה בעוד ש 90% מהנשאלים ענו בשלילה לדילמה השניה.

אנלוגיה לדילמות אלו ניתן למצוא בהתמודדות של קובעי מדיניות סל הבריאות או מקבלי החלטות על מבצעים צבאיים. לגבי האחרונים, טוענים אנשי צבא כי התרחישים מתארים את ההבחנה בין פגיעה במטרה צבאית מתוך ידיעה שאזרחים עלולים להיפגע, לבין פגיעה מכוונת באזרחים על מנת להשיג את המטרה, שהינה פעולה טרוריסטית.

תחום ה – Trolleyology התפתח לכוונים שונים הן מבחינת מורכבות התרחישים והן לכוון בחינת הפן הפסיכולוגי והמחקר בפעילות המוחית המתרחשת בזמן ההתמודדות של הנבדק עם הדילמה. ראוי לציין שרבים מבקרים את הדיון הפשטני בבעיות אתיות מורכבות.

את המתעניינים אני מפנה לתיאור יותר רחב של הנושא במאמר המוזכר לעיל

מהמשט למונדיאל – כנראה שאני חיה בבועה

בסוף השבוע, בעקבות האירועים של השבועיים האחרונים, התפרסם בעיתון הארץ סקר עמדות של מר ישראלי. מהסקר נובע כי: שביעות הרצון מתפקודו של נתניהו קיבלה לאחרונה בוסט רציני. אמנם מעמדו של ברק קצת יורד, אך למזלנו לא משמעותית,  וליברמן הפלא ופלא משפר עמדות. רוב גורף של הישראלים מאמין ביעילותו של הסגר על עזה והוא סומך על הצמרת המדינית – ביטחונית אף יותר מבעבר. וכמובן שרוב הציבור אינו חושב שישראל נהפכת למדינה מבודדת בעולם, למה מה קרה? הראנו לעולם שאנחנו גב-גברים.

האם האנשים שמאכלסים את המדינה שבה אני חיה חיים בסרט? אולי זו אני שמאבדת את כושר השיפוט?

יחד עם זאת, בחודש הקרוב חיינו אמורים להתנהל על פי לו"ז מונדיאלי. אני לא נוהגת לקרוא את מדור הספורט בעיתונות, אבל המונדיאל רודף אותי מהמדורים האחרים אותם אני כן נוהגת לקרוא. גם מועדון הכושר שלי הולך לקראתנו הבנות ומאפשר לנו להביא חברות לבילוי בעת שהגברים שלנו יושבים מרותקים למרקע, מפצחים גרעינים במתח, ומשמינים.

אבל כדורגל והמונדיאל לא מעניינם אותי, גם לא את הגבר שלי וגם לא את הגברים של רוב החברות שלי.

הצילו !! האם אני מאבדת קשר עם המציאות?

חגיגת אביב בשביל ישראל

בשבוע שעבר חגגנו, זו השנה השנייה, עם האביב על שביל ישראל. הפעם טיילנו שבוע בקטע שבין צומת מירון וכפר תבור וגם צרפנו אלינו את נינה הכלבה. האביב השתולל סביבנו בפריחה, בריחות, במים זורמים. הציפורים ופרפרים כרכרו סביבנו והכל היה ירוק ירוק. תפסנו אותו, את האביב, בתקופה הקצרה, של לא יותר משבועיים שלושה בשנה, שבו הוא מציג עצמו במלוא יופיו.

ניסיתי לענות לעצמי על השאלה למה ללכת במשך שבוע מרחק של כ – 80 ק"מ אם אפשר להתרווח בחלוק לבן, עם ספר טוב, על כיסא נוח במצפה הימים, ולצאת ידי חובה בטיול בוקר קצר ביער סביב המלון. אז למה?

אולי בגלל שרק בשביל ניתן לפגוש את עם ישראל היפה. את הצעירים יותר וצעירים פחות אשר מוצאים הנאה בהליכה לאורך השביל במשך מספר ימים או שבועות. את תלמידי בתי הספר בטיול השנתי, אשר הבדלי הרקע ביניהם באים לידי ביטוי בהתנהגותם. אבל יש לציין שגם אלו שבאים מסביבה פחות מטופחת, התנהגותם מתמתנת בשהייה בטבע. או אולי רק אלו שהתנהגותם מתונה יותר יוצאים לטיול?.

או אולי זו ההתנתקות מאירועי השגרה והחדשות המתסכלות. האם החמצנו משהו בזה שלא שמענו על הפיאסקו התורן, בו ממשלת ישראל מביישת את סגן נשיא ארצות הברית ביידן בעת ביקורו. בעצם אפילו לא החמצנו. יש אירועים שגם התקשורת עם פתיל תשומת הלב הקצר שלה תמשיך לטפל בהם אחרי שאנחנו נחזור לציביליזציה.

או אולי זו התחושה המרגשת של אובדן שליטה, תחושה שאנחנו לא מאפשרים לנו לחוש בחיי היומיום. האם נגיע לקצה המסלול עד חשיכה? ואם לא, איך נצא מהשטח? מה גובה הסולם המחכה לנו בהמשך המסלול? האם נצליח להוריד בו את נינה? ואולי הצטרך לחזור?

אז למה לא מצפה הימים? כי רק בדרך זו ניתן לחוות את עצמנו ואת ארץ ישראל מקרוב. חשוב, לפחות פעם בשנה.

אבל למוטרדים – הסירו דאגה מליבכם. עוד חודש נאזן את המסע הזה בטיול מפנק בארמונותיה של אנדלוסיה, דיווח בהמשך.

פרשס

ישבתי באולם הקולנוע החשוך, ומתוך עולמי הזעיר בורגני השקפתי על המתרחש בעולם שאין לי נגיעה אליו. צפיתי בסרט מתוך ריחוק מסוים וללא הזדהות רגשית עם גיבוריו, יותר נכון גיבורותיו. היה מעניין לצפות בחיי אנשים ממעמד סוציו-אקונומי כה נמוך אשר חייהם מתנהלים בשפל ותהום כה עמוקים שהמילה "חרה" צובעת את מצבם באור נגוהות. היה מעודד לראות שגם במצב זה מצליחה נערה לגייס כוחות נפשיים ובעזרתו של אדם שאיכפת לו, מצליחה לצאת לדרך שאולי תוביל אותה ואת ילדיה לעתיד טוב יותר.

הסרט התחיל להשפיע עלי רק למחרת. חשבתי רבות על הסצנה שבה נושאת האם מונולוג מול הבת והעובדת הסוציאלית, סצנה שהיא החזקה בסרט, אם לא מהחזקות שראיתי לאחרונה. במבט רטרוספקטיבי, קיבלו סצנות שונות בסרט משמעות חדשה והתחברו לכדי תמונה פסיכולוגית שלמה ועמוקה של הורה מתעלל. אגוצנטריות ואהבה עצמית כה אובססיבים אשר אינם מותירים מקום לאהבת אם ומשתלטים על היצר הטבעי (האמנם?) של האם להגן על צאציה. האם מצב רגשי כזה הינו תכונת אישיות או תולדה של חיים בסביבה של שממה רגשית? הסרט מציג בצורה אמינה אנשים הכלואים במעגל של עוני ועזובה פיזית ונפשית, ומנסה להאיר את המניעים להתנהגותם. הוא ממחיש איך דור אחר דור נשאב לתהומות העזובה, וגם אם נערה אחת מצליחה להיחלץ זו רק טיפה בים.

לסיכום, סרט חזק ביותר, שעוצמתו מתחוורת רק עם הזמן, לאחר שהחוויה שוקעת. לטעמי דמותה של האם ולא זו של הגיבורה פרשס היא הדמות המשמעותית בסרט.

אווטאר – סרט סוף הדרך

נעים הפעם להסתופף בחיק הקונצנסוס. הסרט מביא את היצירתיות (הויזואלית) לרמות חדשות תוך ניצול טכנולוגיות אנימציה ותלת-מימד חדשניות ביותר. יבואו המקטרגים ויאמרו שהעלילה רדודה וטיפשית, אז מה. זו אגדה המבוססת על הנרטיב של מלחמת בני האור בבני החושך, נרטיב המונח בבסיס הגנטי של התרבות האנושית מדורי דורות, ורק מחליף את ה- skin בהתאם לתקופה, בדיוק כמו האווטאר. הפעם, ברוח הזמן, בני האור הם אלו שיודעים להעריך את הטבע ולהשתלב בו ואילו בני החושך הם אנשי התאגידים והצבא, שכל מטרתם הינה להרוס את כל היפה בעולמנו. הגיבור ג'ייק, חייל מרינס לשעבר, מתפקח כמובן בזמן, מזהה עם מי הצדק וחוצה את הקווים.

הרוצים לדקדק יבחינו בפער בין הטכנולוגי של המאה הבאה כאשר מצד אחד ניתן ליצור אווטארים, ומצד שני כלי הנשק וההרס די מיושנים. כבר היום הצליחה האנושות להפגין יותר יצירתיות בבניית כלי השמדה. אבל טכנולוגיית התלת-מימד הינה גולת הכותרת של הסרט – רק הושט את היד ואתה נוגע בציפור, או בסיגורני וויבר (מסכנה, רק סרטי מדע בדיוני?), והטכנולוגיה מרשימה לא רק בסצנות האנימציה אלא גם בסצנות המצולמות.

כבר היום בצפייה בסרט באולם קולנוע אתה נשאב מנטאלית לתוך הסרט, אבל כאן התחושה היא של הישאבות פיזית. מתי יגיע היום שבו כל הסרטים יוקרנו בטכנולוגיה הזו? לפי מה שראינו בתערוכת CES  2010 לא רחוק היום, אפילו בבית.

אנטוניו מרקז – נרקיסיזם צרוף

הפלמנקו, באמצעות מחול מינימליסטי וזמרה מחוספסת, מבטא עומק רגשי ועוצמה חושנית. תנועת ידה של רקדנית הפלמנקו, הבלטת החזה של הרקדן, או השירה הצרודה היוצאת מעומק קרביו של הזמר, וזאת בלווי נקישות הרגליים הקצביות של הרקדנים ומחיאות הכפיים המתלוות למחול, פורטים על נימי הרגש של הקהל ללא צורך באמצעי ביטוי מפורשים ובוטים.

אנטוניו מרקז הינו רקדן בעל יכולות טכניות מרשימות ועוצרות נשימה. אין הרבה רקדנים היכולים לבצע עבודת רגליים כמוהו. אבל מרקז לא מצליח להעביר את החושניות והרגש לקהל. החשיפה המיותרת של חזהו (בהחלט שרירי ומסוקס), והאתנחתאות המבויימות לצורך מחיאות הכפיים של הקהל, עושות רושם שהוא עסוק יותר בריצוי טעמו של הקהל מאשר בביטוי רגשותיו כאומן.

הופעותיו של מרקז מלוות בלהקת נגנים וזמרים מוכשרים ביותר. בביקורו הקודם הופעתה של הלהקה הייתה מחשמלת לא פחות מהופעת המחול. הפעם בחר מרקז להשאיר את המוסיקאים ברקע, וחבל.

אנטוניו, צר לי, אבל זה לא זה, באנו לראות הופעת פלמנקו ולא קרקס.

אינפראדום – להקת המחול הקיבוצית

רמי באר ולהקת המחול הקיבוצית יוצאים שוב במופע עוצר נשימה, אינפראדום. יצירתיות יוצאת דופן בשילוב מוזיקה, תאורה, תילבושות, תפאורה ומעל לכל היכולת המדהימה של הרקדנים יוצרים עולם בדיוני ומופלא, שמזכיר את מטריקס או מלחמת הכוכבים. אסור להחמיץ.

לוחם של אהבה – כשהשלום פוגש את המציאות

מתוך אמונה ביכולתו של הצחוק לגעת באנשים ולקרב לבבות, הקימו עומר דלומי וחבריו מהארץ ומחו"ל (ומוחמד משועפט) את קרקס דאחקה, קרקס  במתכונת הקרקסים הנודדים של פעם. במשך כחודש הם חיו בחורשה בחיק הטבע ועבדו על גיבוש הלהקה והתוכנית. לאחר מכן הם יצאו לסיור שנמשך כחודש ברחבי הארץ והגדה המערבית. יואב קליינמן ועידו גלס ליוו אותם לאורך התקופה ויצרו את הסרט הדוקומטארי לוחם של אהבה – כשהשלום פוגש את המציאות.

השתתפתי במפגש עם עומר ועידו שהתקיים באוניבריטסת חיפה. במפגש הוקרן הסרט בליווי הערות והארות של עומר ועידו. בסיומו של המפגש נערך דיון עם הקהל.

יוצרי הסרט ליוו את הפרויקט, תוך התבוננות לא מתערבת, מתחילת ההתארגנות ועד לפירוק הלהקה. הסרט מתאר חלום והתפקחות, והוא מגיע לשיאו המרגש כאשר לקראת סיום המסע אומר עומר לאביו שכעת הוא מבין שלא תמיד ניתן להגיע לאנשים שאליהם אתה רוצה להגיע, ויש פערים שלא ניתן לגשר עליהם.

רובו של הדיון שנערך בסיום ההקרנה נסוב סביב ההתמודדות של עומר והקבוצה עם החלום ושיברו. כאן ברצוני להביא רק נקודה אחת שעלתה לדיון. כאשר נשאל עומר אם אינו רואה סתירה בין עיסוקו כטייס המשתייך לחיל המפגיז מטרות אזרחיות בעזה, לבין עיסוקו כליצן המופיע בפני ילדים בשטחים, ענה שמתחילת שרותו הצבאי ועד היום בחר להתמודד עם הקונפליקט ולא לברוח ממנו. הדיכוטומיה בין שני העולמות בלטה ביחוד באחד הקטעים בסרט, בו משתתפת החבורה בחפלה שאורגנה ע"י חבריהם מהשטחים. תוך כדי המסיבה אומר עומר למצלמה שלמרות תחושת הקירבה הקיימת באותו רגע בין המשתתתפים, ברור לכולם שהם חיים בשני עולמות שונים ומחר כל אחד יחזור לעולם שלו, ועולם כמנהגו נוהג. בדיון ציין עומר כי שני העולמות הם חלק מחייו, והמעט שהוא יכול לעשות זה לתרום לשניהם ולקוות שלתרומה זו תהיה השפעה ולו מזערית על בניית הגשר.  מרגשת ביותר היתה תגובתו של משתתף ערבי בדיון, שאמר שהמקום שבו עומר נמצא בו זה המקום להיות בו, שרק מהמקום הזה יש סיכוי לבנות גשר, והלוואי ועוד הרבה אנשים משני המחנות היו נמצאים במקום הזה.

גם עידו וגם עומר הדגישו שהסרט לא מצליח להעביר את המכלול והדקויות של החוויה שעברו, מה שכנראה נכון עבור כל סרט דוקומנטרי. ברצוני להוסיף שגם הרשימה הזו לא מצליחה להעביר את  המכלול והדקויותשל  החוויה שלי מהמפגש.